ב"ה
הטוען: בכל ניתוח יש סיכון ולכן אסור לנתח "כל השומע יצחק לו"
מאת הגאון הרב יואל כהן שליט"א
הלכה רווחת בגמרא (עירובין מ"ה, א',) "נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהם את השבת. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת". עכ"ל הגמרא. (דין זה הוא בנוגע עיירות סתם, בנוגע עיר הסמוכה לספר, ראה לקמן.(
איך הוא הדין כשצרו סתם, ואין אנו יודעים בשביל מה הם באים, על עסקי ממון או על עסקי נפשות?
הנה בגמרא הנ"ל לא כתוב בפירוש איך הוא הדין במקרה כזה. אבל הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הל' כ"ג) כתב בפירוש שגם כשצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת.
הלכה זו נעתקה גם בשולחן ערוך (הל' שבת סימן שכ"ט ה"ו) וז"ל: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת".
מהו מקורו של הרמב"ם שגם בצרו סתם יוצאין בכלי זיין – כתב מרן (בפירושו על הרמב"ם הנקרא בשם "כסף משנה"), וז"ל: אע"פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם, כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל". טעם זה כתב מרן גם בפירושו המפורסם על הטור הנקרא בשם "בית יוסף" (בהלכות שבת שם) וז"ל: ואע"פ שלא נזכר בה (בהברייתא שבמס' עירובין) דין באו סתם, כתב הרמב"ם בפ"ב, וטעמא משום ד"ספק נפשות להקל".
ולכאורה, נשאלת כאן שאלה פשוטה: כל מלחמה – יש בה צד סיכון, ואפילו כאשר היהודים הנמצאים באותה העיירה הם חזקים הרבה יותר מהנכרים הצרים, באופן אשר ע"פ טבע בודאי ינצחו, אעפ"כ, בנוגע ליחידים, הנה בכל מלחמה יש חשש וספק גדול. ועפ"ז, הרי הסברא ד"ספק נפשות להקל" הוא לכאורה אדרבה טעם שלא יצאו עליהם בכלי זיין.
דבאם ננקוט שכוונתם של הנכרים היא רק "עסקי ממון", אזי- הרי כשיתנו להם להכנס לעיירה ולקחת את הממון שהם רוצים, לא יהי' בזה שום סכנה! ולאידך, כאשר נצא עליהם בכלי זיין ויהי' מלחמה, הרי עי"ז אנו מכניסים את עצמנו בסכנה רח"ל, ואיך כתב מרן סברא זו ד"ספק נפשות להקל" כטעם ע"ז שכן מחוייבים לצאת עליהם בכלי זיין?
והתשובה על שאלה זו היא תשובה פשוטה, ובהקדם: גם כאשר ברור לנו שהם באים על עסקי נפשות, היינו שרצונם של הנכרים להכנס לעיר היא בכדי להרוג נפשות רח"ל, גם אז אי אפשר לקבוע בוודאות מוחלטת שיעשו כן בפועל, שהרי אפשר שלאחרי שיכנסו לעיר יקרה איזה נס שיושפעו מקדושת העיר וכדו' ויתחרטו על רצונם להילחם ויהפכו לבעלי תשובה. ואעפ"כ, פשוט בתכלית, דהיכא שברור לנו שכעת (כשהם צרים על העיר) כוונתם היא עסקי נפשות רח"ל, צריך לצאת עליהם בכלי זיין ולא לתת להם בשום אופן ליכנס לעיר.
ולכאורה, הרי גם אז (כאשר ברור שבאים על עסקי נפשות) יכול מישהו לטעון, שע"י שנצא עליהם למלחמה אנו לוקחים סיכון, (שהרי עי"ז שאין מניחים אותם ליכנס לעיר, עי"ז מונעים מאתם התעוררות התשובה העלולה להיות מההשפעה של קדושת העיר וכדו').
ואעפ"כ פשוט, שכאשר מישהו יטעון טענה כזו, כל השומע יצחק לו. כי הספק שאולי יהפכו פתאום לבעלי תשובה (אף שאפשר שיקרה דבר כזה) הוא רחוק כל כך מהמציאות, עד שאי אפשר להתחשב עמו כלל, ולכן מחוייבים לצאת עליהם למלחמה (אף שבכל מלחמה יש איזה סיכון עבור יחידים) בכדי להציל מסכנה ודאית את כל האנשים שבעיר שהנכרים רוצים להרוג רחמנא ליצלן.
ועפ"ז מובן בפשטות מ"ש מרן שטעמו של הרמב"ם שגם כשצרו סתם מחוייבים לצאת עליהם למלחמה ואפילו בשבת, הוא "משום דספק נפשות להקל". (והקושיא, למה לא נאמר להיפך, שמכיוון שגם יציאה למלחמה היא סיכון עבור יחידים, למה אם כן מצד הדין ד"ספק נפשות להקל" צריך להמנע מלצאת עליהם למלחמה, אין לה שום מקום). כי גם כשיש רק ספק, (ואפילו רק ספק ספיקא וכו') שהם באים על עסקי נפשות רחמנא ליצלן, הרי מצד הדין ד"ספק נפשות להקל", זה דבר חמור כ"כ כאילו שהי' ידוע לנו בודאי שזוהי כוונתם, ולכן מחוייבים לצאת עליהם בכלי זיין ואפילו בשבת.
* * *
אף שכל הנ"ל מובן בפשטות, אעפ"כ, בכדי להבהיר הדברים גם לאלה שאינם רגילים כ"כ בלימוד העיוני בתלמוד ובפוסקים, נשתמש במשל, ובכדי להקל על הקורא, נחלק את המשל לשני חלקים.
חלק ראשון: אף שסרטן הוא סכנה, מ"מ היו הרבה מקרים שאנשים חיו עם סרטן משך כמה וכמה שנים. לאידך, בכל ניתוח (אף שרוב האנשים שנותחו נשארו בחיים) יש איזה סיכון.
ואעפ"כ פשוט, שהסכנה של הסרטן נחשבת סכנה וודאית, וכאשר יש למישהו סרטן רחמנא ליצלן ויבוא מישהו ויטעון שמצד הדין דפקוח נפש אסור לנתחו כי בכל ניתוח יש סיכון, כל השומע יצחק לו.
חלק שני: כאשר יש לאדם איזה דבר שהרופאים מסתפקים אשר אפשר שזה סרטן רח"ל, ויבוא מישהו ויטעון, בשלמא כשמדובר על ודאי סרטן, ניחא. אבל כאשר מדובר רק על ספק סרטן, הרי בשני האופנים יש ספק פיקוח נפש. כלומר, גם באם לא נעשה ניתוח מכניסים בידים את האדם לספק סכנה, ןמכיון שבשניהם יש ספק – הרי שב ואל תעשה עדיף.
ופשוט, שבאם מישהו יאמר הוראה כזו, הוא היפך ההלכה לגמרי. וכל בר בי רב מבין בפשטות שמדברים אודות סרטן רחמנא ליצלן אין מקום כלל להתחשב עם סיכון שבניתוח, וכמו שהסיכון שבניתוח אינו נחשב כלל לגבי הסכנה שבודאי בסרטן, כך אינו נחשב כלל לגבי הספק סכנה שבספק סרטן, כי מצד הדין דספק נפשות להקל הוה ספק כודאי, ולכן ברור שגם בספק סרטן מחוייבים לנתח ואפילו בשבת.
דומני שאין צורך להאריך הרבה בביאור ההשוואה דהמשל להנמשל, ויספיקו גם נקודות כלליות:
כשנכרים צרים על עיירות ישראל על עסקי נפשות, היינו שרוצים ליכנס לעיירות ולהרוג נפשות רח"ל (אע"פ שאפשר שפתאום יקרה איזה נס ולא יפיקו את זממם בפועל), הרי זה נחשב לסכנה וודאית – בדוגמת סרטן שהוא סכנה וודאית (אף שהיו מקרים שנשארו בחיים).
לאידך, הסיכון שלוקחים ע"י יציאה בכלי זיין אינו נחשב למציאות כלל לגבי הסכנה שבנכרים הצרים על עסקי נפשות בדוגמת הסיכון שלוקחים ע"י ניתוח שאינו נחשב כלל לגבי הסכנה שבסרטן.
לאחרי שאנו רואים מפורש בגמרא הדין בנוגע להיכא שצרים בודאי על עסקי נפשות, חלקו הראשון של המשל – הנה מזה לומד הרמב"ם שאותו הדין הוא גם כשצרו סתם וישנו רק ספק שבאים על עסקי נפשות, חלקו השני של המשל.
* * *
לאור כל הנ"ל, אין צורך בהתעמקות יתירה לידע את הדין אם מותר להעביר חלקי א"י לפלסטינאים או לאו. אין צורך ללמוד דין זה מאיזה דין אחר הדומה לנידון דידן, כי אם, שדין זה עצמו מפורש בשולחן ערוך.
צבא הפלסטינאים עומד על הגבולות של ארץ ישראל ודורשים בתוקף ומאיימים שנמסור להם חלקים גדולים מא"י. אין זה דבר שצריך ללמוד מדין "נכרים שצרו על עיירות ישראל", אלא שזה גופא הוא המציאות. ומכיוון שכולי עלמא מודים שיש ספק עכ"פ אשר רצונם ח"ו כו' – הרי מפורש בשולחן ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט, שגם כשיש רק ספק שבאים על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיין ואסור בשום אופן להכניסם להעיירות.
ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן, אשר זה לא רק ספק סתם אלא ודאי, שהרי: (1) הם מכריזים בפירוש כו', (2) רואים מעשים בפועל שהפלסטינאים אוגרים נשק רב (שבודאי אינו מיועד לעסקי ממון…) הרי בודאי ובודאי שזהו היפך ההלכה למסור להם אפילו שעל. ומסיימים בטוב.
